הטליבאן חייב את הנשים ללבוש בורקה

פרוונה ומשפחתה חיו בבית גדול עם חצר, צמד משרתים, טלוויזיה, מקרר ומכונית.
הוריה היו בעלי השכלה גבוהה ולכן היה להם הרבה כסף, אך לאחר שמשטר הטליבאן השתלט על אפגניסטן הם איבדו את כל מה שהיה להם. נאסר על פרווונה ואחותה ללכת לבית הספר וביתם נהרס בהפצצות.

המלחמה נמשכה יותר מעשרים שנה, פי שניים מחייה של פרוונה והטליבאן אסר על נשים לצאת מהבית ללא אישור של בעליהם וללא בורקה שמכסה להם את כל הגוף מהראש עד כפות הרגליים.

הוריה של פרוונה היוו במרבית הפעמים מודל חיקוי עבורה והיא התייחסה אליהם בכבוד. 

קאבול לאחר ההפצצות

הוריה ידעו קרוא וכתוב בניגוד לרוב תושבי אפגניסטן והיא רצתה להיות כמוהם.
אביה גם תמיד נהג להגיד לה שהיא מלאלי הקטנה שלו והיא כל פעם נזכרה בכך והיא הרגישה גיבורה.

אמה הוותה לה כמודל לחיקוי בכך שפרוונה תמיד נזכרה איך אמה הייתה מטפלת בה וכך היא טיפלה בחוסיין התינוק שהיא אימצה.
בדומה להוריה של פרוונה גם הוריי הם אנשים משכילים והיחסים ביננו הם יחסים של כבוד הדדי.

לפרוונה היו כמה דרכים להתמודד עם הקשיים שלה, הדבר העיקרי שעוזר לה הוא שהיא האמינה שהיא מלאלי הגיבורה והיא נהגה למלמל לעצמה "אני מלאלי המובילה את החיילים בשטח אויב" וניסתה להרגיש גיבורה אמיתית, אך גם תפילה, או דימיון כמו שהיא דמיינה עמק ירוק בזמן רעב, כאשר היא התלבטה אם לקחת את התינוק איתה ולטפל בו היא אמרה שזה יהיה פשוט כמו לטפל בכלבלב.
אני מתמודדת עם קשיי בעזרת ההורים, חברים, ובחינה מחודשת של המצב כלומר מנסה להסתכל על דברים בצורה שכלתנית ופחות רגשית.
לפרוונה היה סוף שמח כאשר היא גילתה שמשפחתה עדיין בחיים בניגוד לסבתא של לילה שנהרגה בהפצצות.
במהלך המסע שלה פרוונה נתקלה בדילמות רבות. כאשר החיילים מהטליבאן תפסו את אביה היא חשבה האם להתחפש לבן ולצאת לשוק ולהרוויח כסף או להישאר בת.

בכל יום היא חשבה האם להתאפק עד סוף היום וללכת לשירותים בבית או ללכת לשירותים בחוץ אבל שם אנשים עלולים לראות אותה ולהבין שהיא ילדה. היא גם חשבה האם לגנוב או לא לגנוב אוכל ושהיא יודעת שאביה לא היה גאה בה אם היא הייתה גונבת.

בראשית הסיפור לא חשבתי שהיא תצליח לחיות כבן וללכת לשוק, בנוסף פרוונה בתחילת הסיפור הייתה ילדה מפונקת והתרגלה לחיים טובים ולכן חשבתי שהטליבאן יתפוס אותה או שהיא תישבר מהר עוד בתחילת המסע הקשה שהיא עברה עם כל הקשים הפיזיים והנפשיים והופתעתי בכל פעם מהרצון שלה להמשיך למרות הכל והצלחתה בשמירה על העקרונות והחינוך שהוריה נתנו לה.

המסר שניתן ללמוד מהסיפור הוא אף פעם לא להתייאש, לגלות תושייה, לשנות עבודה בהתאם לנסיבות, לא לוותר, להיות אופטימי, לא לאבד תקווה, להתפלל.
במהלך הסיפור היו ביטויים ומשפטים שמצאו חן בעניי כגון: הר פרוונה "הרים נקראים בשם על ידי בני אדם". "האפגנים אוהבים דברים יפים, אבל ראינו כלכך הרבה כיעור, עד שלפעמים אנחנו שוכחים כמה נפלא הוא הפרח".  "העולם הוא הכיתה שלנו". "המוח שלך צריך תרגול, ממש כמו הגוף".

במהלך הסיפור היו גם ביטויים רגשיים שגרמו לי לבכות לדוגמא כאשר קראתי את הפרק שבו לילה עולה על מוקש ומתה , היה לי עצוב מאוד שנזכרתי שבפרקים הקודמים היא אמרה לפרוונה שהיא מאמינה שכאשר היא  קוברת באדמה חלק מהשלל שהיא מוצאת אחרי ההפגזות, האדמה תגן עליה מפני המוקשים ושהיא לא תתפוצץ.

קטע עצוב נוסף היה כשפרוונה ושאוזיה הגיעו למגרש הכדורגל, הם ציפו לראות משחק ובמקום זאת הן ראו חיילים מהטליבאן שכרתו את איבריהם של האסירים על מנת להענישם והן היו בהלם.

לסיכום, פרוונה בת ה-11 עוברת מסע קשה מאוד מבחינה פיזית ומבחינה נפשית, והיה לי קשה לקרוא חלק מהדברים אבל אני חושבת שהספר לימד אותי כמה חשוב לשמור על הדמוקרטיה במדינה ולמנוע כפייה דתית, הספר גם לימד אותי לשמוח בחלקי ולהוקיר על החיים במדינת ישראל.